מיינדפולנס והמבקר הפנימי 

אם היינו מודעים לכמות הביקורת שאנו מפנים כלפי עצמנו ביממה אחת, היינו מתקשים להאמין שהמבקר הוא אנחנו. "המבקר הכי גדול שלי זה אני" אמרה לי בכאב גדול השבוע ל', שהגיעה כדי לטפל בבעיות השינה שלה. ניסים אמון, בספרו "חכמת המזרח", מדמה את המבקר הזה לעורב, השוכן לנו בתוך הראש ומקרקר "רק-רע", "רק-רע" כל הזמן. רובנו איננו מודעים ל"עורב" הזה שמקרקר לנו בראש במהלך היום, אבל הוא משפיע מאוד על ההתנהגות שלנו, על החשיבה שלנו וגם על רגשותינו ולכן, יש חשיבות רבה להיות מודעים לו. אנחנו מכאיבים מאוד לעצמנו אם אנחנו מבקרים את עצמנו כל הזמן והכאב הנפשי הזה בא לידי ביטוי עם הזמן בתחושות של דיכאון, חרדה וכעסים ומאוחר יותר לבעיות פיסיות, כגון: כאבים, דלקות, בעיות בעיכול, ועוד.

איך קורה שאנו הופכים להיות המבקרים הכי אכזריים של עצמנו ?

ניחשתם נכון: הכול מתחיל בילדות. מרגע שנולדנו, אנשים סביבנו העירו לנו ביחס להתנהגות הגלויה שלנו. התהליך הזה מתרחש אצל כל אדם, אבל אצל כל אחד באופן שונה, בהתאם לנסיבות חייו. עם השנים, אנחנו מפנימים את הדמויות החיצוניות שמבקרות אותנו ואלה הופכות לדמות פנימית אחת, שנמצאת בתוכנו. נקרא לה דמות המבקר. חשוב לציין שיש לדמות הזו תפקיד חשוב בחיינו, אך מצד שני, צריך לדעת מתי ובאיזו מידה אפשר להקשיב לה ומתי אפשר להרפות ממנה ולהקשיב לדמויות אחרות שמופנמות באישיות שלנו. חלקים אחרים באישיותינו. ש', גבר בן 32, גדל כילד עם בעיית קשב וריכוז להורים, שלא ידעו להכיל אותו במידה שהיה צריך. כך, הם התייחסו אליו כילד לא חכם ולא חרוץ, בגלל שהתקשה לשבת ולהתרכז לאורך זמן וכמו כן, הענישו אותו בכל פעם שהביע כעסים. הוריו לא הבינו שהתסמינים הללו הם חלק מבעיית הקשב והריכוז שלו. ש' הפנים במשך השנים את הביקורת הקשה שניתכה בו על ידי הוריו ועיצב דמות מבקר פנימי קשה מאוד, כולל כעסים קשים כלפי עצמו. מערכת היחסים שלנו עם האנשים הסובבים אותנו, היא מראה למערכת היחסים שלנו עם עצמנו. כך, ש' התקשה מאוד בניהול מערכת יחסים תקינה עם אשתו, עם דמויות סמכות בעבודתו ושנים רבות חי בניתוק מוחלט ממשפחתו הגרעינית. הוא סבל מהתפרצויות כעס קשות, שהופנו כלפי סביבתו ופגעו קשות במערכות היחסים שלו בזירות חייו השונות. למעשה, ש' השליך על הסובבים אותו את הכעס הרב שיש לו כלפי עצמו.

אותה ל', שהזכרתי בפתיחה, אישה בת 65, אנרגטית ופעילה מאוד כל חייה, חונכה מגיל צעיר לנצל כל רגע בחיים ולא לבזבז זמן. כך, השתדלה לנצל כל רגע בחיים לעשייה משמעותית. לכאורה, זה מבורך מאוד ובדרך כלל, אנשים עם סגנון אישיות כזה נחשבים למוצלחים מאוד. אך יש לכך מחיר אישי כבד. היא מתקשה להירדם בלילה באופן טבעי ולכן כבר שנים נוטלת כדורי שינה, אך בזמן האחרון, גם אלה כבר לא ממש עוזרים לה, משום שגופה הסתגל אליהם והעלאת מינון הכדורים גורמת לה תופעות לוואי לא נעימות. בנוסף, היא מתעוררת באמצע הלילה ומתקשה להירדם.

איך מתמודדים עם ביקורת עצמית ?

האם קרה לכם שבסיום הארוחה תהיתם מה בדיוק אכלתם או שטעיתם בדרך בנסיעה ? אם נחשוב על כך לרגע, נשים לב שאנחנו לא קשובים לחלק נכבד מחוויות החיים שלנו וזאת משום שבאותו זמן המחשבות  שלנו נדדו למשהו שקרה לנו בעבר או למשהו שעשוי לקרות לנו בעתיד ובינתיים, ה'טייס האוטומטי' שלנו נכנס לפעולה. לדוגמה, אם אני אוכל כרגע, אבל בזמן האוכל אני עסוק בשחזור שיחה שהייתה לי עם הבוס שלי היום או אם בזמן נהיגה אני חושב על פגישה חשובה שצריכה להיות לי מחר, בשני המקרים הללו, לא הייתי קשוב למה שאני חווה בזמן הווה והייתי באותו רגע, למעשה, בזמן עבר או בזמן עתיד. פספסתי את הרגע.

כדי להתחיל להתמודד עם המבקר הפנימי, ראשית יש לזהות אותו על ידי תרגול של מתן תשומת לב, קשיבות לכל רגע ורגע. אנו רגילים להפנות את הקשב שלנו רוב היום כלפי חוץ. ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לנו בריחה יומיומית ואינסופית מעצמנו על ידי הפניית הקשב כלפי מה שקורה בחוץ. במהלך היום, אנו מקדישים זמן רב לקבלת מידע מהסמארטפונים, המחשב והטלויזיה. אנחנו מחוברים מאוד למה שקורה בעולם שמחוץ לגופנו, אבל אנחנו פחות מחוברים, פחות מודעים למה שקורה בפנים, בגוף שלנו, במחשבות שלנו וברגשות שלנו. ואולי אנחנו אפילו מעדיפים לא לדעת. אם נעצום לכמה דקות את העיניים ונשים לב לנשימה שלנו, נגלה שהיא משתנה ברגע שאנחנו מפנים אליה קשב. אחרי כמה שניות, יעלו בראשנו מחשבות שונות. הרעיון הוא לשים לב למחשבות שעולות בראשנו, ובעדינות להחזיר את תשומת הלב לנשימה. זוהי למעשה מדיטציה מסוג "מיינדפולנס". אחד העקרונות החשובים בתרגול מדיטציה הוא התבוננות במה שמתרחש ללא שיפוטיות. תרגלתי עם ל' מדיטציה לראשונה במשך כמה דקות וכששאלתי אותה לאחר מכן איך היא חוותה זאת, היא אמרה לי שהיה לה מאוד קשה.

-"זה הזכיר לי שלפני הרבה שנים ניסיתי לתרגל מדיטציה במסגרת סדנה בעבודה. כולם מאוד התחברו לזה ורק אני סבלתי ולא הצלחתי."

-"האם את יכולה לשחזר מהן המחשבות שעברו לך בראש בזמן התרגול ?"

-"אני לא זוכרת בדיוק, אבל באופן כללי יש מחשבה שתמיד אפשר לעשות משהו".

- "כלומר, שלעשות מדיטציה זה בזבוז זמן ובזמן הזה את יכולה לעשות הרבה דברים אחרים."

 "כן, משהו כזה".

אז מה בעצם מתרחש כאן ? ה"עורב" של ל' מפריע לה להירדם בלילה, כי הוא מעסיק אותה במחשבות על זמן עבר וזמן עתיד וכשהיא עושה מדיטציה הוא ממשיך להתערב ואומר לה שזה לא יעזור, זה בזבוז זמן. מה שחשוב, זה לשים לב למה שהעורב אומר ולא לנסות להתנגד לו, לא לבקר אותו או לנסות לסלק אותו, משום שאז כל המערכת נכנסת ללחץ. כשאנחנו מתנגדים, אנחנו נלחמים וזה בדיוק ההיפך ממה שצריך לעשות. להרפות. כל החוכמה היא לדעת להיות עד, נוכח למה שמתרחש, ללא שיפוטיות. כלומר, מבלי לבקר את המבקר. זה מאוד קל לומר את זה וממש לא קל לבצע, זו מלאכה שדורשת הרבה סבלנות, הקשבה ורכות, אולם זו מלאכה משתלמת ביותר. ברגע שאנו מזהים את המבקר הפנימי, מפסיקים להלחם בו, לדחות אותו ופשוט שמים לב למה שיש לו לומר, אך יחד עם זאת, לא מזדהים איתו ומרפים ממנו, לאט לאט מתרחש תהליך של קבלה עצמית, שהולך ומתעצם במשך הזמן. לאט לאט, אנו לומדים להכיל גם את המבקר הפנימי וגם קולות אחרים בתוכנו. לומדים שאנו כמו בית  גדול שיש בו הרבה חדרים, ובכל חדר יש איזשהו קול, איזושהי דמות, שהיא חלק מהאישיות שלנו, ויש לה תפקיד חשוב בחיינו, אך ברגע שאנו מודעים ולומדים להקשיב להם ללא שיפוטיות ולהפרות מהם, אנו הופכים להיות האדונים של הבית, שמכילים את כל הקולות, כולל המבקר הפנימי שלנו, וזוהי התחלה של ריפוי עצמי, התחלה של חיים עם הרבה יותר רגעים עם תחושה של שלווה ושלמות.